עוד סיפורים

 

שפמו של המהראג'ה

פעם אחת לפני שנים רבות היה היה מלך, ולמלך היה שפם.

זה לא היה סתם מלך אלא מהראג'ה ושמו ראג'ה.

וזה לא היה סתם שפם.

היה זה שפם ארוך כיאות, שחור ועבות, והכי חשוב…..

מסולסל בקצוות.

 

כל בוקר היה המהראג'ה מסרק את השפם במסרק עשוי כסף

ואחר- כך מבריש קצותיו במברשת עשויה זהב.

אחר-כך היה מתיישב מול ראי גדול עם מסגרת

משובצת אבני-חן ויהלומים ובוחן את השפם בקפידה.

חיוך גדול היה מתפשט על

שפתיו, והוא היה מפזם לעצמו שיר קטן:

יפים החיים ויפה העולם,

אך יפה מכל הוא זה השפם.

ארוך כיאות, שחור ועבות, והכי חשוב…..מסולסל בקצוות.

 

המלך אהב את שפמו והתגאה בו יותר מכל דבר אחר.

הוא דרש מכל נתיניו לגדל שפמים מסולסלים כמו שלו,

וציווה על הגנן המלכותי לגזום כל שיח ועץ בצורת השפם.

מזונו של המלך היה מוגש לו בכלי כסף בצורת השפם,

והסנדלר המלכותי סלסל את קצות נעליו של המלך

כדי שידמו אף הם לשפם.

הסייס המלכותי סלסל את זנבות סוסיו של המלך,

והנגר המלכותי ניסר כל כסא ושייף כל שולחן כך שידמו

לשפמו של המהראג'ה

כל כך לא נוח היה לשבת על הכיסאות המסולסלים,

עד שהמלך ראג'ה וכל משרתיו

העדיפו לשבת על השטיח, שהיה ארוג

בוודאי ניחשתם

בצורת השפם.

 

בוקר אחד סירק המלך את שפמו במסרק הכסף

ואחר-כך הבריש את קצותיו במברשת הזהב.

הוא התיישב מול הראי משובץ היהלומים

(לצייר ראי בצורת השפם),

וזעקה מרה נפלטה מפיו:

"אוי….לא! מה קרה לשפם?!

הוא ישר לגמרי!!

מימי לא ראיתי מחזה מכוער מזה!".

 

הוא מיהר לקרוא לספר המלכותי וציווה עליו

לסלסל את השפם תכף ומייד.

שלושה ימים ושלושה לילות עבד הספר בלא ליאות.

הוא סירק והבריש בכל מסרק ובכל מברשת, משח בשמן ולעת לילה

כשעלה המהראג'ה על יצועו

קשר את קצות השפם בחוטים דקים שנמתחו עד התקרה.

אך כל מאמציו של הספר לא הועילו, והשפם נותר ישר לגמרי.

ביום הרביעי זימן אליו המלך את הטבח המלכותי וציווה עליו למהר ולסלסל את השפם.

הטבח מיהר למטבח, ושב כשבידו מערוך עץ גדול. הוא ליפף סביבו את

קצות השפם, צד אחד ואחר-כך צד שני

וסובב בכל כוחו. אך כל מאמציו לא הועילו, והשפם נותר ישר לגמרי.

 

קרא המלך לגנן המלכותי ופקד עליו לסלסל את השפם. הגנן הגיע

ובידו מזמרה ענקית, בה נהג לגזום את המרדניים שבשיחי הגן.

"השפם פשוט התארך יתר על המידה", הסביר לראג'ה, בשעה שגזם

קצה אחד ואחר-כך קצה שני.

המלך רץ אל הראי משובץ אבני-החן, התבונן בשפם ויללה של כאב נפלטה מפיו:

"אוי….. לא! הוא ישר לגמרי וקצר שבעתיים!! מימי לא ראיתי מחזה מכוער מזה!

זה אפילו גרוע יותר ממקודם!"

 

המלכה סונו שמעה את יללת בעלה, ונכנסה לחדר כשחיוך מקסים על שפתיה.

הוא ישב עדיין מול הראי, והיא ליטפה את ראשו ואמרה:

"אני דווקא אוהבת את המראה החדש של השפם שלך! הקצוות המסולסלים כבר

התחילו לשעמם אותי. מילא השפם, אבל העצים והשיחים, הכיסאות והשולחנות,

הצלחות, השטיחים, אפילו הראי!"

 

המלך נאנח. "את לא מבינה", אמר. "אני מתגעגע לשפם המסולסל שלי!"

"נו, טוב", אמרה היא. "אני יודעת איך נוכל להשיב לשפם את צורתו המקורית".

"איך?" שאל המלך.

המלכה סונו הושיטה את ידיה אל לחייו האדמדמות של ראג'ה בעלה, וצבטה אותן באהבה.

חיוך גדול התפשט על פניו.

"ככה", היא אמרה. "כשאתה מחייך, השפם מסתלסל מעצמו. לא מסרק ולא מברשת, לא מזמרה ובטח שלא מערוך. כל מה שצריך זה לחייך".

המלך חייך ופיזם לעצמו את השיר הישן:

יפים החיים ויפה העולם,

אך יפה מכל הוא זה השפם.

ארוך כיאות, שחור ועבות, והכי חשוב…….. מסולסל בקצוות.

 

אושר

האוויר שקוף אינו נראה לעין ובלעדיו איין
ובדרך אנו מהלכים
מחפשים
שלווה חמקמקה
אושר גנוז
האויר רווי חמצן עוטף אותנו כשמיכת פוך רכה
נמצא בכל פינה, בכל מקום שקוף אינו נראה.
האושר כאן,
את זאת יודעים הילדים, את זאת יודעים בעלי החיים
את זאת יודעים גם המבוגרים שטרם שכחו את התום הנעורים, חדוות הצחוק והמשחק.
הוא כאן אינו נתפס אורח לרגע נגוז נעלם
ובעודנו את הרגע מחפשים, הזמן עובר, חולף.

 

אגדה סינית עממית

לאישה סינית היו שני כדים גדולים, כל אחד תלוי על קצה מוט ארוך שהיא נשאה על כתפיה.

לאחד הכדים היה סדק.בסיום ההליכה מהנהר לבית סיפק רק מחצית מנת מיים.  השני היה מושלם ותמיד סיפק מנה שלמה של מים. הכד המושלם היה גאה בהישגיו והסדוק התבייש במומו והיה אומלל . כך במשך שנתיים. יום אחד פנה הסדוק לאישה "אני מתבייש שאני ממלא רק מחצית מתפקידי" חייכה האישה ואמרה,"הייתי מודעת לחסרונך ועל כן  זרעתי  זרעי פרחים בצד שלך על השביל. כל יום בדרך חזרה מהנהר אתה משקה אותם. אני נהנית מהפרחים המרהיבים ומקשטת בהם את ביתי. אלמלא היית כפי שאתה כל היופי הזה היה נעלם מהעולם" חיינו המשותפים כל כך מעניינים וכדאיים דווקא בזכות הסדקים והחסרונות שיש לכל אחד. צריך רק לחפש בכל אדם את הטוב. זכרו להריח את הפרחים בצד השביל שלכם.

 

פרקי ירמיהו

מאת: לאה פוטרמן

  ואז הגיע ירמיהו, רגליו עקומות קמעא, כתפיו שמוטות. בקושי נושא את גופו הצמוק לעבר שער הברזל הכבד שהיה פתוח מעט כדי שסע באותו בוקר סגרירי. , בעינים זבות ובאף זולג הביט בקושי  מעלה  מבקש פיסת חיים.

לי הביטה בו חזרה ומבטה עורר בו אמון כלשהו. הלגימות השוקקות  מתוך קערית החלב הפושר,שהניחה בפינת המטבח כאילו החזירוהו לחיים שאותם ביקש. פיסה בלבד.

ויש לו הזכות בתור יצור חי. הרהרה  לה לי, שעד עתה בכלל לא חיבבה ממש חתולים.נהפוך הוא ראתה בהם תמיד יצורים יהירים, כפויי טובה.עצמאיים מדיי.

היא ניסתה להרימו. הוא לא התנגד. "אתה תהיה שלי אם תחליט להיות חתול בנאדם".

מה זה חתול בנאדם ? זה פשוט חתול שלא שורט סתם  ולא נושך ושואף לחיות בכל מחיר. ירמיהו ,שזה עתה זכה בכינויו בצד קערית  החלב שניתנה לו , פינה לו מקום בחיקה של לי.

"הוא יהיה חתול בנאדם ,מן הסתם." החליטה לי וליטפה את עורפו השחרחר הלח מטיפות הגשם הכבדות שירדו לפנות בוקר ולחלחו את האוויר. זה היה ,ללא ספק ,בוקר של החלטה גולרית באשר לעתידו של ירמיהו הרך.

"זו שפעת חתולים "קבעה בפסקנות טִיה, אם כל חתול חי וכלב. "קצת אנטיביוטיקה, אחר כך טיפול בפטרייה , תזונה בריאה והחתול שלך יהיה מושלם . אהה, וכן, כל הכבוד שאת מצילה  פחחתול ".

היא ,כמובן ,לא ידעה על חתול בנאדם. זהו  סוד המשותף לה ולירמיהו והם יכבדוהו בהמשך.

לי ,שכבר קבעה את סוג מושלמותו של ירמיהו  ,מיהרה הביתה להתחיל במסע ההישרדות.

לירמיהו היה זה טיפול קשה שלא כמצופה, ואט אט הבחינה  בפיסת החיים האוזלת מתוך גופו הרפה.

פרכוסיו החמירו מרגע לרגע והיא הזעיפה מבט וחשבה להשאירו לגורלו ." הוא נראה כה אבוד. למה לי להסתבך. טרם נקשרתי אליו." אבל ליבה אמר אחרת. היא נזכרה בפרדי כלבה האהוב שנגזר עליו למות ,והיא ניסתה להאריך את חייו אך לשווא. בתוך שניות כבר מצאה עצמה ממריאה לעבר טיה..  "תעשי משהו. את מוכרחה להצילו ". התנשפה לי לעבר הצעירה הבלגית המבינה חתולית וכלבית למתקדמים.

ואכן טיה, אם כל חתול חי, טיפלה בו במסירות אין קץ וכשכבר דומה היה  כי כלו כל הקיצין , החליט ירמיהו לשרוד.  מתוך הכלוב ניבטו שתי עיניים ירוקות בוהקות  עם חריץ שחור צר במרכזן . הסוד המשותף חייב להימשך.הוא פשוט יהיה חתול נהדר. החתול ירמיהו שלי.

ירמיהו, שהתזונה הבריאה שיפרה את מצבו מיום ליום החל להיראות ולהתנהג כחתול אמיתי. אפילו שובב מאד, כדור פרווה שחור-לבן מנתר ומתגלגל בחדווה , תר אחרי כל מה שזז ,מניף את זנבו על מנת שיוכל לתופסו, לוקט בכפותיו הזעירות שממית או תיקן  ומניפם באוויר.אפילו קורא תיגר על מישמיש ,כלבת הפודל הננסית הלבנבנה.

ולי אינה יודעת נפשה מרוב הנאה :" ירמיהו, פחתול שכמוך – איך בחרת בחיים.לחשוב שכמעט וויתרתי עליך." לעומתה  מישמיש ,גבירת הבית מאז הסתלקותו של פרדי הלברדור ,מביטה בעינים כלות ביצור החדש הקונה לו מקום נרחב בעולמה של לי ומצר את עולמה שלה. ברגע המתאים היא כבר תלמד אותו לקח."אבל מישמיש,הוא חתול בנאדם ,ואת הרי אוהבת בני אדם. ונוסף על כך אותך כולנו אוהבים ומפנקים. את יודעת  שלירמיהו יש רק אותי ". ברט והאחרים רטנו ועיינו אותו מאד. היא ידעה זאת. ואז נרגעה מישמיש  וראשה המתולתל נח באנחת רווחה על כפותיה הדקיקות ורק עיניה הירוקות  ואוזניה עם הכתמים החומים רובצים  על המשמר מייחלים  לרגע המתאים.

ממש בשנייה  האחרונה זינק ירמיהו על הטלביזיה  הכבדה שבסלון ,והוא ושמו הכבד עליו מנשוא נחו מוגנים מאימת  מישמיש והאחרים .מאז היווה לו מקום בטוח זה למרבץ. 

 חייו של ירמיהו יכלו להיות הרבה יותר פשוטים. אבל המשך קיומו של  הסוד לא אפשר זאת..

חבורת חתולי הזבל ,שהתארחו תדיר בחצר באופן כפוי ובראשם לילית השחורה והאימתנית,

התנכלו לירמיהו מרגע בואו. הם היו חתולים מגודלים, במיוחד זה האפור עם הראש במשולש ,.בריון מנומר . הם שרטו כל משטח שנקרה ביניהם. ירמיהו היה פטור מלקיים את סוד החתול בנאדם במאבק על ההישרדות אבל כנגדם לא היה לו סיכוי. את ירמיהו מצאה לי שרוט וחבול בכל חלקי גופו במיוחד, בקצה אפו הורוד ובכפותיו  חבוי עמוק ומושפל בתוך ארון הבגדים של  רוריק, הבן שהתגייס זה לא כבר.

לעיתים אף היה צורך  בטיפול רפואי דחוף על מנת להחלים.       הוא תיעב זאת. והיא עוד יותר.   

 הניסיונות לשמרו בתוך הבית עלו בתוהו. "איני מבינה, חתול בנאדם צריך להסתגל לבית כמו מישמיש, למשל".

אבל לו היו גנים של פחתול ונפשו שיוועה לחופש. היה מתיישב ליד הדלת או התריס ומילל רמות בטונים צורמים .

אין ברירה צריך להבריח את החבורה . הוא חייב לשרוד. ישבו לי ורוריק ,הבן הטירון הרך, וטיכסו עצה.

תמיד שיתפה אותו בלבטיה והוא היה רגיל להעלות רעיונות שנדחו בזה אחר זה.

אין להשאיר אוכל בחוץ ,להתיז מים בצינור וכו'. רוריק אף העלה בזהירות גמורה את הרעיון להיפטר מירמיהו עצמו." מה את בכלל צריכה חתול ועוד מכוער כזה, ממתי את חובבת חתולים? סלקי אותו ונגמר! "

לי הציצה בו בבעתה. איך הוא, בנה, עצמה ובשרה, יכול להעלות על הדעת עצה זדונית שכזאת.היטב זכרה איך נהג למרוט כנפיים של זבוב מצוי שכבר מת כמובן .עוד זה היה חסר לו.. "חודש בצבא וככה חורץ כאלה פסיקות" ? תהתה.

היא דחתה כרגיל מכל וכל את הרעיונות שהועלו.תחושת  גאווה מילאה אותה  על שהצליחה להציל חיים. מוות לא היה לגביה אורח רצוי מעולם, אף אם מדובר בחיות קטנות וחסרות נשמה חוץ מתיקנים, כמובן.לגביהם לא היה כל חוק מוסרי.

 ממערכת הפוריות נפרד בהצלחה בהמלצת טיה. צאצאים אמנם לא יהיו לו ,אבל זה יכול לעזור לו במאבק ההישרדות והשריטות. וכך  ירמיהו כבר לא היווה יעד למתקפת חתולים ואף זכה להערכה ולחיכוך מלילית השחורה. לחבורת הפולשים הצטרפו עד מהרה שני גורים שהמליטה לילית במרזב בגינה באישון לילה : קולין השמנמנה והאפרפרת ומקס-חתול תאום לירמיהו. הוא כונה "האח החורג." קולין קיפדה חייה בחצותה את הכביש הלא מסוכן בכלל. לי וברט גילו את גופתה הזעירה וחסרת החיים בשובם ממשמרת ליל במשמר האזרחי. "פחות אחת " גיחך ברט. לי, שלא חיבבה אותה כבר מרגע לידתה ,דווקא הביעה צער. "הלכו חיים זעירים. מי יודע למה הייתה מתגלגלת…" מקס ירש את הכינוי מקסיקולין ע"ש אחותו שנהרגה באיבה ובקיצור מקסי. הוא דמה לירמיהו רק בצבעים שחור עם עניבה לבנה בצוואר וכפות לבנות. גופו השעיר היה מתנדנד על כפותיו הכפופות קמעא, וזנבו הקצר והשמן היה לו כדגל.

מקסי לא נתן אמון בשום יצור חי, במיוחד לאחר שאימו והחבורה עזבו את החצר לאחר מאבק ממושך ועיקש. "לא חייבים להציל את כל חתולי העולם. הצדיקה לי את המעשה בעיני שכנים אדישים. "אחרי הכל הם וודאי עזבו לחצר תומכת אחרת." האומנם ???

אט אט  התקרב מקסי, שמעולם לא הורשה וגם לא רצה להיכנס הביתה, ללי. ברט טרם התרגל  ליצור החדש ירמיהו ,שהתאזרח לו בבית . זו ממש התעללות להביא עוד חתול. גם רוריק התנגד נמרצות להתאזרחותו של מקסי ולו בחצר . שוב נאנחה לי "הצבא בהחלט משנה עמדות" !

 בד בבד מצאה את עצמה מלטפת אותו עד זנב הדגל שלו. לי אהבה אותו מאד כמעט כמו את ירמיהו אחרי הכל מקס הוא יליד החצר אף השתאתה על יכולתה לאהוב יותר מחתול אחד בוזמנית.

היא רק השתדלה ששני החברים לא יהוו מטרד.

                                                                  המשך יבוא…….

תאריך : 08/01/2012
מאגי המתוקה

מאת: זאב ברוש

מאגי היא בת יחידה במשפחת ברוש. לנו ( לסבא זאב וסבתא אינה ) יש שני בנים , אלי ודני. הם כבר בוגרים ושניהם בעלי משפחות. דני הוא אבא של מאור בן 3 הג`ינג`י המקסים ושל טליה בת שנה וחצי, גם ג`ינג`ית וגם מקסימה. ואצל אלי שלושה בנים: אוריאל, בן תשע וחצי ושני תאומים גילי ויובל, בני שש. אוריאל, גילי ויובל וגם מאור וטליה הם כולם נכדים של סבא זאב וסבתא אינה. מאור וטליה עדיין ילדים די קטנים. אוריאל, גילי ויובל הם הרבה יותר גדולים והם מאוד אוהבים את מאגי, ממש חולים עליה. הם מחבקים ומלטפים אותה, מתנשקים, משחקים ומצטלמים אתה, וכאשר הם מטלפנים אלינו מבאר שבע (מקום מגוריהם ) לא שוכחים לשאול ולדרוש בשלומה ועל מה היא חושבת, ומחכים שתענה, בסוף מבקשים למסור לה ד"ש. הנכדים האלה כל כך מתעניינים במאגי, שהם רוצים לדעת עליה כל פרט, אפילו פרט קטן. כשהם נמצאים בביקור בבית של סבא זאב וסבתא אינה, תמיד רוצים להאכיל אותה או לעזור בכל דבר אחר. הם מתעניינים בסוג האוכל שמאגי אוכלת, מתי היא יוצאת לטיול? וכמובן רוצים להצטרף. אז יום אחד לסבא זאב בא הרעיון לחבר סיפור על מאגי עבור הנכדים וגם לכל הילדים ולאלה שמכירים ואוהבים אותה, סיפור אמיתי. והנה הוא.

בואו נתחיל.

את מאגי אנחנו (סבא זאב וסבתא אינה) אימצנו כאשר הייתה בת חודש וחצי בלבד, ממש גורה קטנטונת, חמודה ומתוקה. אלי, הבן הבכור קורא לה "אחותי הקטנה". מאגי היא כלבת באסט או "השפפיס", אבל רוב הילדים קוראים לה "נקניקיה". היא נמוכה בגלל הרגליים הקצרות ובאמת עושה רושם של כלבה מאוד ארוכה. היום מאגי בת עשר וחצי, די מבוגרת, פחות משחקת, הולכת באיטיות ובדרך כלל לא ממהרת לשום מקום. אבל, במידה והיא מתעניינת במשהו, בין רגע היא משתנה לזריזה ופעילה. היא עדיין יפה ומרשימה, בעלת אוזניים ארוכות ופרווה עשירת צבעים: חום, לבן ושחור. יש לה גם עיניים גדולות וחכמות עם מבט כזה שלפעמים מפחיד את הילדים הקטנים, כי הוא (המבט) מאוד נבון ודומה למבט של בן אדם. אבל אין ממה לפחד, אין בה אפילו טיפה של רוע. מאגי היא טובת לב ולמרות שיש לה גם שיניים חזקות ומפחידות, היא יכולה רק ללקק את הילד או הילדה. מאגי מאוד אוהבת ילדים, במיוחד כשהם מוכנים להתחלק איתה בכל סוגי האוכל שהם אוכלים. לפעמים מאגי נראית עצובה ולא חייכנית, אבל זה רק מסווה, במציאות היא כלבה שמחה ועליזה. כל בוקר מאגי מתעוררת מהשינה די מוקדם. היא קמה מהמיטה שלה שנמצאת בחדר שינה של ההורים (של סבא זאב וסבתא אינה) והולכת להעיר את סבא זאב. מאגי מרשרשת עם הרגל שלה במיטת ההורים עד שסבא זאב מתעורר. הם מתנשקים כמה פעמים. בעצם מאגי מלקקת את השפתיים של סבא זאב והוא מלטף אותה ושניהם נהנים. אחר כך מאגי פונה אל הקצה השני של המיטה ומתנשקת דקות ארוכות עם סבתא אינה. כך מתחיל היום. לפעמים לסבא זאב מתחשק להאריך את השינה, עוד קצת לנוח, אבל מאגי מאוד מקפידה על סדר היום, כולל שעת ההשכמה. גם סבא זאב מקפיד על כמה דברים חשובים ביחס למאגי, למשל בעניין של האוכל. מאגי מאוד אוהבת לאכול, אבל יש לה נטייה להשמנה, וסבא זאב מקפיד לתת לה אוכל מדוד בהתאם למשקל והגיל של מאגי. כשמאגי הייתה יותר צעירה היא אכלה סלמון, כן, כן סלמון. סלמון – סוג האוכל לכלבים עם קיבה רגישה ומבוסס על דגי סלמון ואורז ומאגי מאוד אהבה אותו. עכשיו, כאשר מאגי נמצאת בקבוצת מבוגרים היא מקבלת אוכל מהסוג של "סניור" שבו הרבה פחות שומן, כי מאגי פחות פעילה, ודברים אחרים יותר חשובים לבריאותה. בחירת האוכל לכלב אינו דבר פשוט, כי סוג האוכל וכל מרכיביו משפיעים לטוב או לרע על הכלב: למצב העור שלו (צריך להיות גמיש ללא קשקשים), לפרווה, שצריכה להיות מבריקה וחלקה, לכוח הפיזי שלו וגם למצב הרוח. נעים מאוד כאשר כלבך מרגיש טוב ושמח ומכשכש בזנב, ומאגי בדרך כלל כזאת. מאגי מקבלת את האוכל שלה שלוש פעמים ביום: בבוקר ובצהרים מנות זהות ובערב את המנה העיקרית, יותר גדולה. בין הארוחות נותנים לה כמה חטיפים מיוחדים כדי שהקיבה לא תהייה לגמרה ריקה. את ארוחת הערב מגישים למאגי רק אחרי טיולי ערב שבהם יש הליכה ארוכה ומשחקי כלבים (אם היא פוגשת את החברות או חברים שלה) או שסבא זאב עושה אתה תרגילי משמעת האהובים על מאגי. מאגי עברה כמה חוגי משמעת. והחוג האחרון החשוב מכולם היה אצל דוד משה בכפר טרומן. כלבי באסט ידועים כנוקשים ועצמאים באופיים ולא קלים לאילוף ולכן דוד משה הייה די סקפטי שמאגי תצליח. אבל היא התאהבה בחוג והפתיע אותו לטובה. בתרגילי משמעת סבא זאב נותן למאגי פקודות שונות והיא מבצעת אותן לפעמים במרץ רב ולפעמים בפחות. למשל, פקודה "רגלי", זאת אומרת יש ללכת ובקצב{מהר או לאט}. מאגי מבינה גם פקודות כמו "לשבת", "לקום", "ארצה" (ז.א. לשכב), "לעמוד" ו"אלי". וגם פקודות: "אחורה פנה" ו- "שמאל" ואז היא פונה אחורה או שמאלה. סבא זאב ומאגי חיים ביחד כל כך הרבה זמן, שהם מבינים אחד את השני אפילו במבט. בבוקר, אחרי שמאגי מסיימת את הארוחה שלה ושותה מים, סבא זאב מוציא אותה החוצה לטיול בוקר. המסלול של הבוקר הוא קצר, רק כדי לאפשר למאגי לעשות את הצרכים הבסיסיים (פיפי וקאקי) ולחזור הביתה, כי לסבא זאב ולסבתא אינה יש סדר יום עמוס והם ממהרים לצאת מהבית בהקדם. כדי להגיע למקום שבו מאגי עושה את צרכיה, סבא זאב יחד אתה חוצה כביש מאוד סואן עם הרבה מכוניות. במעבר החצייה כל בוקר עומדים משמרות הזהב מתלמידי בית הספר שנימצא בקרבת מקום ובעזרת הדגלים שבידיהם מסדרים את תנועת המכוניות ועוברי הדרך שברובם הם גם תלמידים. הם מאוד מתרגשים ומשתעשעים כאשר הם רואים את מאגי. ובאמת אי אפשר להישאר אדיש ולא לחייך למראה המאמי שלה. הם מיד מרימים את הדגלים ועוצרים את תנועת המכוניות, כדי לאפשר למאגי לעבור את הכביש כמה שיותר מהר. וסבא זאב מודה להם על כך בקול רם. לאחר שמאגי עשתה קאקי, סבא זאב אוסף את ה"חבילה" בשקית ניילון ומשליך את השקית לתוך פח האשפה, כי אסור ללכלך ויש לשמור על הניקיון. כאשר מאגי חוזרת מהטיול סבא זאב וסבתא אינה מתכוננים לצאת מהבית. מאגי לא כל כך אוהבת להישאר לבד ולכן כל פרידה ממנה אינה נוחה ואינה קלה לשני הצדדים. אחרי שהדלת מאחורינו נסגרת מאגי הולכת לנוח עד הצהרים. היא שוכבת כמעט ללא תזוזה, אפילו לא שותה מים, עד הרגע שאנחנו חוזרים הביתה ומאגי שוב מתעוררת לחיים. עוד לפני שאנחנו מספיקים לפתוח את הדלת של הבית, מאגי כבר משמיעה קולות של שמחה ומצוקה כאחת. דופקת עם הרגל בדלת מבפנים וכשפותחים את הדלת, היא קופצת מרוב שימחה, מלקקת לנו את הפנים ומיד מבקשת לאכול. כמובן מאגי מקבלת את מנת הצהרים ואחר כך רצה לשתות מים. סבא זאב רץ אחריה כדי להרים לה את האוזניים הארוכות שלה, אחרת הן מיד נופלות ישר לתוך קערת המים. בסיום השתייה חייבים לנגב למאגי את פרצופה הרטוב ומלא רוק. ואם מפספסים את תהליך השתייה, מאגי תטפטף את שאריות המים והרוק שהצטברו לה על הפנים ועל האוזניים בכל מעברי הבית. אחרי ארוחת הצהרים מאגי בליווי של סבא זאב יוצאת לטיול לא ממושך לעשות צרכים וקצת לנשום את האוויר הצח מחוץ לבית. יש לציין שמאגי לא כל כך אוהבת את החום הכבד של הקיץ. היא מעדיפה ימים פחות חמים, כמו תקופות המעבר בין הקיץ לחורף ובין החורף לקיץ. אבל, מה שמעניין, שבימים אפילו מאוד חמים היא אוהבת לשכב כמה דקות על המדרכה או על הדשא ליד הבית וליהנות מקרני השמש. וכך כל יום, בשעות הכי חמות בצהרים. כנראה היא מרגישה שהיא זקוקה לאמבטיות השמש כדי לחזק את מבנה הגוף. דונה, החברה הכי טובה של מאגי(כלבת לברדור מקסימה) שלפעמים מבקרת אצל מאגי, עד היום לא כל כך מבינה את הקטע עם אמבטיות השמש. היא מעדיפה לשכב בצל עד שמאגי תתפנה. לאחר שמאגי חוזרת מהטיול היא שותה מים ונשארת ערנית זמן מה ואחר כך שוב הולכת לנוח עד שעות הערב. בזמן שהיא נחה סבא זאב וסבתא אינה אוכלים את ארוחת הצהרים שלהם ובסיום גם הם מרגישים עייפות והולכים, בדומה למאגי, קצת לנוח. כשמאגי מתעוררת, היא מעירה את סבא זאב. הם ביחד נגשים למטבח ומאגי מקבלת את החטיפים המיוחדים שלה. זאת השעה בה אנחנו מתכננים לצאת החוצה לטיול של הערב. היות וטיולי ערב הם ארוכים, כשעה או קצת יותר, סבא זאב מכין למאגי בקבוק גדול עם מים ועוד שני בקבוקים, יותר קטנים לעצמו ולסבתא אינה. את הבקבוקים סבא מכניס לתוך נרתיקים מיוחדים. הוא לוקח גם את הרצועה של מאגי. היא חייבת להיות קשורה לרצועה כחוק וגם כדי למנוע ממנה לקפוץ אל הכביש, כי אצל מאגי קיימת חולשה לנבוח ולהתנפל על משאיות, טרקטורים ואופנועים בגלל הרעש הבלתי נסבל שהם משמיעים . היא מנסה לקפוץ גם על החברה שרצים, הם כחשודים בעיניה. בשכונה שלנו מתגורר איש שפעם הוא רץ. עם הזמן הוא הזדקן, הפסיק לרוץ והולך באיטיות. אבל מאגי בכל זאת מנסה לקפוץ עליו, כי זוכרת אותו עד היום כרץ. כשסבא זאב ניסה להתנצל בפניו על התנהגותה של מאגי, הוא הופתע לשמוע מהאיש שהוא דווקא מודה לה, כי הודות למאגי כל פעם הוא ניזכר בתקופה היפה שלו בחיים כשהייה בכושר ורץ. ומה עושה מאגי כאשר סבא זאב מכין את כל הדברים לטיול של הערב? היא עסוקה בלטפל בסבתא אינה. מאגי מאוד אוהבת כאשר גם סבתא יוצאת אתנו לטיול. וכדי להיות בטוחה שסבתא כן מצטרפת , מאגי עוקבת אחריה ובזמן שסבא זאב מתכונן ליציאה, היא מלווה את סבתא וכביכול מנסה לדחוף אותה לכיוון של הדלת. היחסים ביניהן הם יחסי אהבה עמוקה. אבל יחד עם זאת מאגי לא מוכנה למצב שבו היא מקבלת מסבתא איזה מין פקודה. היא חושבת ואפילו בטוחה שעניין הפקודות שייך אך ורק לסבא זאב. ובכלל, בעיניי מאגי סבא זאב הוא האיש הכל-יכול והוא ורק הוא רשאי לדרוש ממנה כל דבר ומאגי מקשיבה ומצייתת לו. סבא זאב גם מאוהב במאגי ומוכן לעשות בשבילה הכל. הוא מאכיל אותה, דואג לבריאותה, מסרק כל יום, מוציא אותה לצרכים וטיולים, רוחץ, מצחצח שיניים , מלמד משמעת, משחק אתה, קונה צעצועים וחטיפים מיוחדים. ובכן אנחנו (מאגי, סבא זאב וסבתא אינה) יוצאים לטיול של הערב. יש לנו כמה מסלולי הליכה וסבא זאב בוחר באחד מהם. דרך אגב, מאגי מכירה את כל המסלולים, קצרים כארוכים. אבל לא תמיד מאגי מסכימה עם המסלול שבחר סבא זאב. במצב כזה סבא זאב חייב להחליט, האם הוא מפעיל סמכות ויעמוד על שלו או שיתן לדברים לזרום כפי שמאגי רוצה ואחר כך, בהמשך להביא אותה למסלול המתוכנן. וכאשר סבא זאב מאפשר למאגי להוביל, היא מודה לו במבט אוהב, מחייכת מרוב שימחה ומכשבשת בזנב. מאגי מאוד אוהבת כשסבא זאב שר בזמן ההליכה. והוא באמת שר, בקצב של שירי מצעד. השירה נותנת הרגשה טובה לכל המשתתפים: למאגי, לסבא זאב ולסבתא אינה. וכך אנחנו מתקדמים. מסלול ההליכה הוא לא קל, יש בו קטעים קלים ויש לא מאט קטעים של עליות וירידות שמקשים לא רק על מאגי, אלא גם על סבא זאב וסבתא אינה. וכולם לאט- לאט מתעייפים, אבל זאת עייפות בריאה וכשנחזור הביתה ננוח. מדי פעם אנחנו עושים הפסקות למנוחה קצרה, שותים מים כל אחד מהבקבוק שלו. מאגי מזמן רגילה לשתות מים מהבקבוק. זה מאוד נוח לסבא זאב, כי הוא לא צריך לדאוג ולחפש ברז בסביבה כדי להביא מים למאגי כשהיא צמאה. עד סוף המסלול הבקבוק הגדול של מאגי מתרוקן ונעשה יותר קל. לעיתים קרובות אנחנו מגיעים לגן ציבורי גדול ובו שטח ירוק ושם סבא זאב ומאגי מבצעים תרגילי משמעת. קודם כל סבא זאב מאפשר למאגי קצת לנוח, כי היא כבר עברה כמעט חצי הדרך במסלול והספיקה להתעייף. אבל מאגי כל כך אוהבת את תרגילי המשמעת שכוח הרצון שלה מרענן אותה והיא מוכנה להתחיל. הדבר הראשון שסבא זאב אומר לה זה: "רגלי", אז היא מתיישבת לידו בצד שמאל ומחכה לפקודה הבאה. אחר כך סבא זאב אומר לה "קדימה צעד" או שוב "רגלי" והם ביחד מתחילים להתקדם. וכל פעם שסבא זאב חוזר לפקודה "רגלי", מאגי יודעת שצריך לשנות כיוון ההליכה. למשל, אם סבא זאב פונה ימינה, אז גם מאגי פונה יחד אתו ימינה. ואם הוא פונה אחורה, גם היא עושה אותו הדבר. יש גם כמה פקודות מיוחדות שגם אותם מאגי מכירה היטב: לפקודה "שמאל" היא פונה והולכת שמאלה. לפקודה ""SWITCH מאגי מבינה שצריך לעבור מצד שמאל של סבא לצד ימין. ואם סבא זאב שוב אומר לה: "SWITCH", אז היא חוזרת מצד ימין לצד שמאל של סבא זאב. וברגע שסבא עוצר את ההליכה, גם מאגי נעצרת ומייד מתיישבת לידו ולא זזה. בהמשך סבא זאב משאיר את מאגי לבד, מתרחק ממנה די רחוק וקורא לה: "אלי" ומאגי רצה אליו בכל הכוח ומתיישבת לידו. סבא זאב מלטף אותה ואומר לה כמה מילות עידוד, כמו "מאגי טובה" וכ"ד. ובסוף עם הכרזה: "חופשי" הוא מסיים את התרגילים. בתרגילי משמעת יש הרבה מתח ורגשות. מאגי בעצם כל הזמן צריכה להיות קשובה לסבא זאב. היא מאוד משתדלת לרצות אותו ולא מוכנה לטעות או לפספס פקודה זו או אחרת. אחרי תרגילי משמעת מאגי מרגישה צמאה וחייבת לשתות. נשארה לנו עוד כמחצית הדרך. בזמן ההליכה אנחנו פוגשים הרבה ילדים שחלקם כבר מכירים את מאגי ומאוד רוצים ללטף אותה וסבא זאב מרשה להם. מאגי מתיישבת ליד הילדים וכולה מתמסרת לליטופים. בסוף אנחנו מגיעים הביתה עייפים אך מרוצים. שנכנסים הביתה פתאום מאגי מרגישה מאוד רעבה ועם הנביחות (ויש לה קול חזק ונמוך) דורשת לאכול. סבא זאב ממהר להכין לה את ארוחת הערב שאותה מאגי גומרת צ`יק-צ`אק וכדי לשמח אותה, סבא מביא לה עצם ובין החריצים שיש בו מכניס כמה חתיכות מהאוכל של מאגי. אז מה היא עושה? מאגי מרימה את העצם וזורקת אותו על הרצפה וחתיכות האוכל נופלות החוצה ומאגי ממהרת לבלוע אותן אחת- אחת. היא שוב מרימה וזורקת את העצם עד שמוציאה את כל החתיכות החוצה. ואם מאגי במצב רוח טוב, היא תופסת את העצם בין הרגליים הקדמיות ומתחילה לכרסם אותו עד שסבא זאב אומר לה "די". מפעם לפעם היא הולכת לשתות מים. אחר כך נזכרת שיש לה צעצועים למשחק, מוציאה אחד מהם וניגשת אתו לסבא זאב או לסבתא אינה. אנחנו זורקים את הצעצוע באוויר לכיוון של מאגי והיא קופצת, פותחת את הפה ותופסת את הצעצוע חזק בין השיניים. אחר כך מביאה את הצעצוע שוב לאחד מאתנו. ואם אנחנו זורקים את הצעצוע בכיוון אחר, מאגי ממהרת לתפוס אותו וחוזרת אתו בתוך הפה להמשך המשחק עד שמחליטה לסיים. כשמבקשים ממנה לתת יד, היא מרימה יד אחת וא"כ, אם צריך, גם את היד השניה. לפעמים היא מבקשת שירוצו אחריה סביב השולחן שעומד באמצע הסלון. כעבור זמן מה היא מתעייפת ונרגעת. מאגי מרגישה ויודעת שהזמן רץ ומתקרב הלילה ועוד מעט היא תלך לישון. אבל לפני השינה היא מורגלת לצחצוח שיניים-הטכס האהוב עליה. מוצא חן בעיניה הטעם של המשחה וגם תשומת הלב של סבא זאב. סבא יורד על הברכיים ומתיישב מעל מאגי, כשהיא כבר מחכה לו ושוכבת על הרצפה. הוא פותח לה את השפתיים ומתחיל לצחצח קודם את הצד השמאלי של הפה{כך היא אוהבת} ורק א"כ את הצד הימני של הפה. מאגי כל כך נהנית, שבמשך כל זמן הצחצוח היא מוציאה לשון ומנסה ללקק את המשחה. קרוב לשעה תשע וחצי בלילה סבא זאב קורא למאגי לקום ולגשת אליו. הם ביחד נגשים לקערת המים לשתות לפני השינה ואחר כך יוצאים החוצה. בחוץ כבר חשוך ומאגי ממהרת לעשות פיפי. וברגע שהיא מסיימת, סבא זאב מחזיר אותה הביתה, סוגר את דלת הכניסה של הבית ונותן למאגי את הפקודה האחרונה של היום: "למיטה". כן, למאגי יש מיטה. היא דומה לקערה עשויה פלסטיק קשיח ומספיק גדולה ומתאימה לגודל של מאגי כדי שיהיה לה נוח בה. מאגי בשיא הרצון הולכת למיטה ומתמקמת בה בנוחיות. לאט- לאט היא נרדמת. עוד יום אחד עבר לה. לילה טוב מאגי המתוקה. מחר יבוא יום חדש. אולי אתם לא יודעם או לא זוכרים, אבל מאגי הייתה ספורטאית מצטיינת ולא מזמן. היא השתתפה ב- Ajility – חוג למידה בעברת המכשולים. מלמדים בו את הכלבים וגם בעליהם כצוות, כיצד בריצה להתגבר על הסוגים השונים של המכשולים ולהגיע בזמן הקצוב עד סוף המסלול. ברור שהכלב וגם בעל הכלב חייבים להיות בכושר גופני טוב ושיהיה להם כוח לעבור את כל המסלול. ברגע שהמדריך של החוג נותן סימן "קדימה", אז הצוות{הכלב ובעל הכלב} רץ לעבר המכשולים. הכלב צריך לעבור כל מכשול, כאשר בעל הכלב באותה עת רץ במקביל מהצד, מעודד וגם מכוון את הכלב. וכך הם ביחד בריצה עוברים את כל מסלול המכשולים. החוג הזה תפור בדיוק לכלבים זריזים, גמישים וחזקים כמו בורדר קולי, שהם מאוד פעילים, כל הזמן מוכנים להיות בתנועה ולא זקוקים למנוחה ממושכת. ומאגי כאילו לא בנויה לזה: קצרת רגליים עם גוף נמוך וכבד. אבל, אנא, לא לשכוח שמאגי כלבת ציד עם כושר גופני מפותח ובעלת רגליים מאוד חזקות. סבא זאב לא הייה לגמרה בטוח שמאגי תעמוד במשימה. הוא גם ידע, שצריך לעודד ולשכנע אותה. למה לשכנע? כי הוא מכיר היטב את האופי העקשני ומאוד עצמאי של מאגי. ובכלל היא מעדיפה לא להתאמץ יותר מדי, ז.א. עלולה לא להסכים. גם מדריכי החוג בהתחלה חייכו וצחקו, כאשר מאגי הגיעה לשיעור הראשון, כי הם לא האמינו שמשהו יצא מזה. אבל תוך זמן קצר מאגי עם סבא זאב הצליחו להגיע לתוצאות. קודם כל היא למדה לעבור מעל המכשולים הפשוטים יותר, כמו מקלות המקפצה שמוקמו בגובה גופה של מאגי. להגיד את האמת – היא לא הייתה שבעת רצון מהחוג, אבל כולם ראו שהיא בכל זאת מאוד מתאמצת. אולי כדי רק לרצות את סבא זאב. לאט- לאט מאגי התקדמה בעברת עוד כמה מכשולים: עליה וירידה על הגשר, העברת שרוול ארוך, מנהרה, צמיג, נדנדה ו"גבעה"- המתקן הכי קשה למאגי. המתקן "גבעה" בנוי משני לוחות ארוכים ורחבים מחוברים ביניהם כמו ציר, וכאשר מרימים את החיבור שבין הלוחות, המתקן מקבל צורה של גבעה עד לגובה כשני מטר. מאגי תוך כדי ריצה הייתה צריכה לעלות על לוח אחד, להגיע לחיבור בין הלוחות ובריצה לרדת למטה בלוח השני של הגבעה ולהמשיך לרוץ עד המכשול הבא. והיא עשתה זאת. עם הזמן מאגי התרגלה לתרגילי Ajility ומפעם לפעם גילתה אפילו רגעיי התלהבות. בעזרת סבא זאב היא למדה לעבור בהצלחה גם את המקלות של "סללום". התרגיל מיועד לכלבים די גמישים. זה מין מתקן של פס ברזל ארוך עם 12 שקעים שבהם מכניסים מקלות ארוכות, בולטות כלפי מעלה ונדרש לזגזג ביניהן ולעבור במהירות המרבית. אומנם מאגי הוכיחה שהיא מסוגלת לעבור, אבל ביצעה זאת באיטיות רבה מדי. בדבר אחד מאגי נכשלה למרות כל המאמצים: היא לא הצליחה לעמוד בלוח הזמנים. היכולת לרוץ יותר מהר הייתה אצלה מוגבלת בגלל המבנה המיוחד של הגוף. כמעט תמיד היא איחרה להגיע בזמן לסוף המסלול. ובכל זאת מאגי כל כך הצליחה בשאר המשימות, שזכתה לעלות לקבוצה של הכלבים הכי מתקדמים. היות ומאגי הייתה היחידה ככלבת באסט בקבוצת הכלבים, מבנה גופה, הפרצוף התמים והתנהגותה המיוחדת תמיד משכו את תשומת לבם של רוב הנוכחים בחוג. היא הייתה כמסמר ההצגה גם בתערוכות הכלבים שבהם השתתפה. כל פעם שמאגי הייתה מסיימת את מסלול המכשולים, הקהל{וביניהם גם סבתא אינה} מחא כפיים סוערות ומעודדות. כל הכבוד מגיע לסבתא אינה-המעריצה הכי גדולה של מאגי. היא לא פספסה אף הזדמנות להיות נוכחת באימונים של מאגי בכל ימות השנה, בחום של הקיץ ובקור של החורף . באחד הימים לחוג Ajility הגיע אורח מכובד מארץ זרה, בעל המועדון Ajility מהגדולים בעולם והתפעל, כשראה את מאגי בפעולה. הוא אמר שלא מכיר מיקרה שכלב מסוג של באסט משתתף וגם מצליח ב- Ajility . זאת הייתה מחמאה מאוד גדולה ומחממת לב למאגי ולסבא זאב. לצערנו לא תמיד מאגי הייתה בקו הבריאות. היא חלתה כמה פעמים. וכשמאגי חולה, כל בני המשפחה מאוד עצובים. פעם כל כך כאבה לה בטן, שהייתה צריכה לקבל טיפול בכדורי אנטיביוטיקה. בפעם השניה עקצה אותה דבורה באמצע הקיץ. כל פרצופה של מאגי התנפח ורק זריקה של רופא וטרינר עזרה לה. ובכל זאת היה צורך כמעט לילה שלם להצמיד לראשה חתיכות קרח כדי להרגיע לגמרי את הדלקת. והיה עוד מקרה של עקיצה, הפעם ברגל. ממש מיד לאחר העקיצה סבא זאב הצליח לאתר את מקום העקיצה ולהוציא את העוקץ של הדבורה מהרגל. כך מאגי ניצלה מכאבים והתנפחות. ופעם נתפס לה הגב ואז לפי המלצת הרופא רכשנו לה כלוב מיוחד ובו מאגי שכבה זמן ממושך להגבלת תנועתה עד שהבריאה לחלוטין. וכשמאגי בריאה, כל הבית ניראה אחרת וכולם שמחים ומאושרים. מתוך אהבה גדולה למאגי סבא זאב וסבתא אינה מקנים לה כל מני שמות חיבה: מותק, מתוקה, מקסימה, מאמי, ילדה טובה ועוד. סבא זאב קורא לה גם יפהפייה אדומת עיניים. למאגי יש עיניים גדולות והחלק התחתון של גבולות העין הוא נמוך מהרגיל ולכן רואים את האדום שבו. מאגי בעצמה מכירה הרבה שמות. קודם כל שמות בני המשפחה הקרובים ביותר: סבא זאב וסבתא אינה. והקרובים קצת פחות: הבנים, אלי ודני וגם ילדיהם (ז"א של הנכדים): אוריאל, גילי ויובל, מאור וטליה. מאגי מגיבה גם לשמות של הכלבים, החברים שלה כמו דונה, לורד, מותק, מארגו, שימחה, לאה, בונו, סרג`, קוקוס ובאחרונה גם שנדי. היא מגיבה כשמדברים על החתול, הציפור וכמובן על הכלב. מה שמצחיק שמאגי מכירה את הרעש וצלילי האזעקה של המכוניות השייכות לבני המשפחה ומגיבה בבכי ונביחות. מאגי בעלת חוש ריח מיוחד מהמפותחים בין הכלבים. לא פעם סבא זאב הופתע כאשר מאגי פתאום הייתה נעצרת כדי לתפוס איזה פת לחם מיובש שמזמן מונח על הגדר. מאגי מאוד אוהבת אורחים. היא כל כך שמחה שלכל אחד היא עושה קבלת פנים חגיגית. אנחנו לפעמים צוחקים בינינו שאם יבוא, חלילה, גנב, מאגי גם אותו תקבל בברכה. יש יחס מיוחד אצל מאגי לנכדים של סבא זאב וסבתא אינה. כאשר הם באים לביקור, היא רוב הזמן מלווה אותם, מנסה ללקק את פניהם וכשהם הולכים לישון, סבא זאב מרשה לה לשכב בלילה ליד מיטתם. מאגי של היום ממשיכה להיות מקסימה ויפה ונהנית מהחיים הטובים בבית של סבא זאב וסבתא אינה. רק שתהייה בריאה.